המרחב המשפחתי

אֲנַחְנוּ עוֹסְקִים בַּדָּבָר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בְּעוֹלָם

כָּלְשֶׁהוּ. אֲנַחְנוּ מַעֲקֶה לְעַצְמֵנוּ

מָקוֹם לְעַצְמֵנוּ לִנְבֹּט.

בַּחֶדֶר הַזֶּה, בּוֹ שְׂפַת אִמֵּנוּ מוּבֶנֶת, נוּכַל לְהַחְרִישׁ,

הוֹמִים כְּיוֹנִים שְׂבֵעוֹת, מְרַשְׁרְשִׁים בִּנְיָרוֹתֵינוּ

גּוֹזְרִים וּמַדְבִּיקִים מִלִּים

בַּהֲמֻלָּה יַלְדוּתִית, שְׂמֵחָה

שֶׁל בַּיִת לָכוּד בְּסַעֲרַת שְׁלָגִים.

אלכס בן ארי, מתוך ספרו "ימים סמויים"

"מהו הדבר הכי חשוב בחיים שלך?"

אפשר להניח שהתשובה השכיחה ביותר שנקבל לשאלה זו היא - המשפחה.
הרי כל מה שאנחנו עובדים ועמלים זה בשביל המשפחה, ו"משפחה לא מחליפים".
אבל זה לא רק בהצהרות הגדולות. 
המשפחה היא "תמונת המסך" של החיים שלנו.
מתוכה אנו יוצאים בכל בוקר, ואליה אנחנו חוזרים.
ברגעים החשובים, השמחים והכאובים שלנו אנחנו רוצים להיות בחיק המשפחה.

ובכל זאת... בואו נעצור רגע את שטף החיים השגרתי, המהיר, התובעני והמרצד,
ונתבונן על המרחב המשפחתי שבתוכו אנו חיים,
ו... אין רגע מתאים לעצירה כזו מיום המשפחה.     

מרחב משפחתי

לפני שנתחיל, חשוב שנגדיר את המושג "מרחב משפחתי".

המושג לקוח ממשנתו של מרטין בובר, פילוסוף יהודי מהמאה הקודמת, שניסח תובנה מעניינת על קשרים בין בני אדם –

"קיומו של קשר בין אדם לזולתו, בנוי על גבי החיבור של האדם לעומק הגדול משניהם. הבסיס של הקשר הוא לא מה שקורה בכל אחד מהצדדים כשלעצמו, אלא הוא המרחב החי שביניהם"
('אני ואתה"', בתוך ספרו "בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה")

במילים פשוטות, "מרחב" - זו האנרגיה הבלתי-נראית, אך מורגשת מאד, שעוברת בין שני אנשים. זו האוירה, התנועה והאטמוספירה שבתוכה מתרחשת מערכת היחסים.

את המרחב הזה אפשר לקלוט באופן מיידי.
מספיק שנראה את תנועות הגוף של זוג שמדבר אחד עם השני, גם אם לא נשמע את המילים העוברות ביניהם, נרגיש את המרחב הזוגי שביניהם.
פעמים רבות אנחנו נכנסים לחדר, גם ללא שאנו מודעים למה שהתרחש בו קודם לכן, ואנו יכולים לחוש את התדר שזורם בו – מתח, שעמום ועייפות, התלהבות וכדומה.

מרחב משפחתי, זה קצת יותר מורכב, כי לא מדובר על סיטואציה מסוימת, וגם לאו דווקא כשכל בני הבית נמצאים ביחד. יש אנרגיה מסוימת לבית שלנו, באופן כללי. כל אחד מבני משפחתנו מושפע ומשפיע על זה. זה בולט במיוחד כאשר אנו מרגישים פער בין ההרגשה שלנו במרחבים אחרים, כמו עבודה, חברים, בילויים, לבין מה שקורה לנו במרחב הביתי שלנו.

המרחב משפחתי שלי

אז עצרו לרגע ונסו להגדיר מהו המרחב המשפחתי שלכם? איזה אנרגיה יש לכם בבית? גבוהה או נמוכה? אהבה וחום או קרירות ואפטיות, שיתופיות או ריחוק, תחרותיות, עוקצנות או לכידות? דציבלים גבוהים או דממה דקה מאופקת? כנות או הסתרה? רצינות וכובד ראש, או קלילות והומור? מרחב תוסס שמניע ליצירה, תנועה, הרפתקאות ואתגרים, או של שקט רגוע, מקום שבו אפשר לשים את הראש על הכר ופשוט לנוח?

כעת פצלו את המסך בראש, ונסו לדמיין איזה מרחב משפחתי הייתם רוצים שיהיה לכם?
זה יכול מרחב שאתם חולמים עליו, או אפילו שהתרחש לכם כמשפחה, ולו לזמן מועט, והייתם רוצים להרחיב אותו.

הפער בין החלום למציאות יכול לתסכל, אבל מאידך, הוא הכר הפורה שלנו להתקדמות.

כשנהייה מודעים לפער, נחשוב ונפעל בצורה יצירתית ומתמידה (ולא רק ביום המשפחה) נצליח ליצור תנועה, ואולי אפילו להרגיש שינוי משמעותי.

זה הצעד הראשון. לקחת אחריות על המרחב הזה. לשים לב למה שקורה בתוכו, מה הוא משפיע וממה הוא מושפע. כשנשים על זה פוקוס, נוכל גם לחשוב מה היינו רוצים לשים במרחב הזה, ולאן היינו רוצים לקחת אותו.

המשפחה כמערכת – הגישה הטיפולית

כדי שנוכל ליזום ולהוביל תהליך של שינוי אקלים במרחב המשפחתי שלנו, אנחנו צריכים עוד קצת להעמיק בנושא.

בואו נחשוב על המשפחה שלנו כאורגניזם חי, ממש כמו מערכת איברים המרכיבים ביחד את גוף האדם. אכן בשגרה אנו לא מודעים לחוויית הגוף, רק כשאחד מהאיברים כואב ואנו נדרשים לטפל בו. אך כפי שבגישה הוליסטית יראו את האיבר הזה כסימפטום לחוסר איזון במכלול, כך באותו אופן נוקטת הגישה הטיפולית, המתייחסת למשפחה כמערכת. הקשיים והקצרים המתרחשים בתוכה, בין בני הזוג, ובין ההורים והילדים, אינם נבחנים בפני עצמם ובתוך עצמם, אלא מתוך ההקשר המשפחתי, המבנה של המשפחה וחוסר האיזון שנוצר בתוכה.

מעניין לציין, שהתפיסה הזו הגיעה לתחום הטיפולי דווקא מהמדעים המדויקים.

כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת, חוקרים מתחומי דעת שונים מצאו קווים משותפים במושא מחקרם - מתמטיקה, הנדסה, פיזיקה, ביולוגיה (בהמשך גם סוציולוגיה). בכולם יש מערכת שהיא לא רק אוסף של פרטים, אלא שלם המורכב מחלקים המקושרים ביניהם, כך שהשלם ניתן לזיהוי בנפרד מחלקיו, והוא יותר מסך כל חלקיו. יש בו מהות, מטרה, "נשמה", שבאה לידי ביטוי במערכות יחסי הגומלין שבין הרכיבים שבתוכו. כדי שמערכת תוכל להתקיים היא צריכה איזון פנימי וגבולות, שמווסתים את מערכות היחסים שבינה לבין המערכת הגדולה, שהיא עצמה חלק ממנה, ועם תתי-המערכות המתקיימים בתוכה.

סלבדור מינושין (Minuchin), שהתמחה בפסיכיאטריה של הילד בארה"ב, פיתח מודל לטיפול משפחתי המבוסס על גישה מערכתית, והיה בכך חידוש גדול. עם עד כה הגישה הטיפולית הרווחת במשפחה יישמה תיאוריות פסיכואנליטיות של הפרט על המשפחה (כמו: מערכות הגנה על האגו, דחפים ותת מודע), המודל המערכתי של מינושין מציג תמונה הפוכה. הפרט נבחן  מתוך ההקשר הרחב של המשפחה. כדי ליצור שינוי לא מספיק לחקור ולהבין את נפשו ועולמו הפנימי של הפרט, אלא לראותו בתוך ההקשר המשפחתי ויחסי הגומלין המתנהלים בתוכה.[1]

דבר חשוב נוכל ללמוד מהקשר של המשפחה לתחומי המדע האחרים. המערכת היא תבנית שבאמצעותה 'גלגלי השיניים' של חוקי הטבע פועלים, כך אף המשפחה. חוויית החיים שלנו יכולה להיות כפרט העומד בפני עצמו, אבל בבסיס שלנו אנחנו חלק מאורגניזם, במשפחה הגרעינית שלנו ובמשפחה הבינדורית. בתוכה אנו מוצאים את מקומנו, ובונים את הזהות הפרטית שלנו.

במבט יהודי, אכן סיפור הבריאה מתאר לנו כיצד מתוך גופו של האדם הראשון נבנתה המשפחה הראשונה, ומהם כל האנושות כולה. יותר מכך, כל הבריאה כולה נבראה ממקור אחד. יהודה אברבנל, אחד מגדולי הפילוסופים היהודיים בשלהי ימי הביניים (בנו של הרב יצחק אברבנל, פרשן התורה), הסביר בכך את הכח הקיומי החזק ביותר ביקום. בספרו "שיחות על אהבה", שהיה בעל השפעה רבה בתקופתו, מתאר אברבנל את האהבה כגורם המקשר בין כל הברואים בקוסמוס, מבני אדם ועד החלקים הדוממים. כח האהבה הוא בעצם כח המשיכה הדוחף את כל החלקים לחזור לאחדות הראשונית שממנה נבראו.[2]

נחזור למינושין. הוא ראה את המשפחה כיצור חי, המתפתח ומשתנה בהתאם לתנאי הסביבה, ולשלב במעגל החיים שלו: שלב יצירת הזוגיות, משפחה עם ילדים צעירים, משפחה ובה ילדים מתבגרים, ומשפחה עם ילדים בוגרים. בכל השלבים הללו, יש תהליך של הסתגלות והתפתחות, שמחייבים את המשפחה להיערכות מחודשת מבחינת הארגון שלה, השמירה על קשר בין-אישי, הדדיות, חלוקת עבודה, וקיום תתי-המערכות שבתוכה – הזוגיות וההורות.

החוסן המשפחתי קשור למאפיינים הייחודיים לה - חלוקת הסמכות, אופן קבלת ההחלטות והאכיפה שלהן; חלוקת התפקידים בבית, גם אלו שאינם רשמיים ומודעים; תתי-קבוצות שיש ביניהם קירבה או ברית, והתפקוד ברגעי קושי ומשבר.

הנחת המוצא של הגישה המערכתית, רואה את המשפחה כמערכת בריאה מיסודה, בעלת משאבים לגדילה ולהתמודדות עם קשיים. כאשר אחד מבני המשפחה מתמודד עם קושי מסויים, הוא מהווה בעצם בבואה לחוסר איזון במערכת המשפחתית. זה משנה את היחס ל'גורם הבעייתי' במשפחה. שכן, הוא זה שמשמש איתות על בעיה שקשורה לכל בני המשפחה, ופותח עבורם חלון הזדמנויות לשינוי יחסים ודפוסי התנהגויות משפחתיות, אם אכן יגלו מעורבות ויהיו שותפים באחריות לשינוי.

המתרחש במרחב, עשוי להיות גם המראה שלנו עצמנו. לשם דוגמא, אם הילדים מרבים לריב ולהגיב בכוחנות, זו הזדמנות לבחון בצורה רחבה יותר עד כמה הכוחנות פועלת במרחב המשפחתי, גם אם בדרכי ביטוי אחרות, עד כמה הוא נוכח בזוגיות שלנו, ובהתייחסותנו כהורים כלפי הילדים. באותה המידה, אם אנחנו נצליח לעשות שינוי בתוכנו, ולהביא אנרגיה אחרת לתוך המרחב, היא עשויה להשפיע ולחולל שינוי בצורה עקיפה גם על מישורים אחרים.

אז מה נוכל לעשות כדי לחזק את המרחב המשפחתי שלנו?

הערוץ המשפיע ביותר על המרחב הינו התקשורת המשפחתית, או חוסר-התקשורת. כשיש דיבור ושיח בשגרה, מגע של חום וקירבה, יהיה קל יותר לשתף ולחבק ברגע של משבר. כשההתנהלות היומיומית נעשית מתוך כבוד, אוירה טובה ועין חיובית, גם אם המשימות שביקשנו לא מתבצעות, היא תשפיע ותשתקף גם כאשר ישנם קשיים בתוך מערכות היחסים.

בשלב הראשון, ננסה ליזום זמנים משפחתיים מיוחדים שנוכל לאפשר בהם מרחב משפחתי חיובי. זה צריך להיות תדיר יותר ומתוכנן יותר מהטיול המשפחתי השנתי, שהשהות הצפופה באופן חריג כל כך, לא תמיד מועילה לשיפור האוירה. גם ההשקעה במרחב הזוגי שלנו, הכבוד והחיבה ההדדיים, מלבד החשיבות העומדת לאלו בפני עצמם, הן משפיעות ומקרינות על המרחב המשפחתי.

אפשר להיות שעות רבות ביחד, אבל בעצם לחיות אחד ליד השני, כל אחד בתוך הבועה שלו. או לחילופין, שיש ערוצי קשר מקבילים בין ההורים או אחד מהם לבין כל אחד מהילדים, אבל אין ביטוי למרחב המשותף בין כולם. כדי ליצור מרחב משמעותי כזה, אנו צריכים לפנות זמן יזום וקבוע בכל יום, שבו, אנו ההורים, מניחים את המסכים בצד, מתעניינים ומקשיבים בנחת ובקשר עין לסיפורי הילדים ולעודדם לשתף ולעבד את חוויות ורגשות. בזמן המשותף נאפשר שותפות גם של האחים זה בחייו של זה. הזדמנות לאמפטיה, הזדהות ואף נתינת עצה מנסיון החיים שלהם.

זה יכול לבוא לידי ביטוי בסעודת שבת משפחתית, שהילדים לקחו חלק בהכנת המאכלים האהובים. במהלך הסעודה אפשר להוביל לשיח שיתן ביטוי רגשי לכולם. לדוגמא, כל אחד מספר משהו טוב שקרה לו בשבוע החולף. בכל שבוע יש מישהו אחר במשפחה שכולם מפרגנים ומספרים משהו טוב שהוא עשה להם באותו שבוע, וכן הלאה. 

בשלב השני, ננסה להתבונן בתקשורת שלנו במהלך השגרה היומיומית. כמה אנו עסוקים באזהרות והתראות, בביקורת, בהצבת גבולות. זה נכון שאנו נשאבים לכך אוטומטית, ולכן צריך מאמץ מיוחד כדי להכניס למרחב הזה פרגון, מחמאות אמיתיות, חיבה, מגע, הומור, משחק וחדוות חיים.

אם אנחנו נוכחים בשגרת הבית כהורים מותשים, שרוצים שהילדים שלהם כבר ילכו לישון ויעזבו אותם, ננסה לחשוב כיצד נוכל להביא את עצמנו ממקום יותר רענן ואיכותי (כפי שחשוב לנו להביא את עצמנו במקום העבודה), כיצד ננכיח יותר את הרצון שלנו בקשר עם הילדים (כפי שאנו באמת חושבים ורוצים), כך שבכל פניה ובקשה שלהם, נראה בעצם בקשה לקשר, לחום וקירבה.

אכן ביתנו הוא מקום מבצרנו. אבל זה לא מספיק. את החוסן המשפחתי, שנותן כח להתמודד עם סופות השלגים שבחוץ, את כח הצמיחה והגמישות, שואבים מהמרחב המשפחתי שבתוך המבצר. נכון שהמרחב הזה קיים באופן טבעי ובכל מצב, אך אנו ההורים, אמונים על כך שהוא יביא לידי ביטוי את האיכות האמיתית הגנוזה בו.

[1] מינושין, סלבדור, משפחות ותרפיה משפחתית, תל-אביב: רשפים 1982.

[2] אברבנל, דון יהודה, שיחות על אהבה, הוצאת מוסד ביאליק, 198